נשות הזבל  Trümmerfrauen

(התמונה מ -1947 של הארכיון הלאומי הגרמני)

פירושו המילולי של השם - נשות ההריסות או נשות הזבל והכוונה לנשים שאחרי מלחמת העולם השנייה עזרו בפינוי הריסות הערים ההרוסות של גרמניה ואוסטריה. הערים שספגו את הפגזות בנות הברית היו בחלק מהמקרים עיי חורבות, הגברים נהרגו במלחמה או היו שבויי מלחמה - בקיצור לא היו גברים וזו הפכה להיות משימה של נשים. צריך לזכור כי 4 מיליון בתים (מתוך 16 מליון בתים) בגרמניה נהרסו במלחמה ועוד 4 מליון נפגעו משמעותית. 50% מבתי הספר, 40% מהמפעלים - ניזוקו או נהרסו לגמרי. מומחים מדברים על 400 מיליון מטרים רבועים של הריסות עירוניות - מספר שאנחנו כלל לא יכולים לעכל את גודלו.

בשנים 1945-1946 הממשל המקומי של כוחות הברית הורה לכל הנשים בגילאים 15 עד 50 להשתתף בניקוי שלאחר המלחמה. שיתוף נשים בכוח העבודה חייב שינוי החוקים ומגבלות שהיו קיימות קודם לגבי עבודת נשים. באותה עת היו בגרמניה 7 מיליון נשים יותר מגברים. מי שקיבל אחריות על פינוי ההריסות והאשפה היו יזמים פרטיים שקיבלו יחד עם הזיכיון את ההרשאה להשתמש בכוח עבודה של נשים. העבודה הייתה פיזית ולא קלה - היה צריך להרוס את שרידי המבנים, אלו שאינם ניתנים לשיקום. לא היה שימוש במכונות כבדות. כלי העבודה המרכזי היה סלים ועבודת ידיים. אחרי שהרסו את המבנים המתמוטטים, הן היו צריכות למיין את הלבנים שיוכלו לשמש לבנייה חוזרת. שרשרת של נשים העבירו אבנים אחת לשנייה ברחובות. האבנים נערמו בערימות, נוקו ונעשה מיון של חומרי גלם אחרים (עץ, ברזלים) ומוצרים שלמים שניתן להשתמש בהם (כיורים, תנורי חימום). בחלק מהמקומות ממש נוצרו הרים של פסולת.

הנשים עבדו בכל מזג אוויר, הן אורגנו בקבוצות עבודה של 10-20 נשים בקבוצה. חלקן היו מתנדבות וחלקן עובדות בתמורה. והתמורה בשנים האלו שלאחר המלחמה יכלה להיות ארוחה חמה או ספל מרק אפילו. העבודה של פינוי ההריסות נמשכה כעשור.

נשים אלו זכו לכבוד עוד באותן שנים, בין אם בגוש המזרחי או בגרמניה המערבית. בול עוצב בדמותן ואנדרטות עוצבו לכבודן.

סיפורה של היידי

"אמי, היידי, הייתה בת 17 כשנלקחה לפלוגות נשות האשפה, היא עבדה שם 10 שנים בניקוי ההריסות. שני אחיה נהרגו במלחמה אחד בסטלינגרד והשני כאשר עלה על מוקש גרמני בעת הנסיגה מרוסיה. אבי היה נער חבר בהיטלריונגרד - תנועת הנוער, כולם היו שם, הם לא ידעו משהו אחר. שניהם היו ילדים (אביו ואמו) וכל חייהם התחרטו על ההצטרפות לתנועה. נשות האשפה הוא סמל לדור טרגי. הן היו ילדות קטנות כשהמלחמה פרצה. הן אומנו רק להיות נשים נשואות ואימהות - לא הכירו עולם אחר. כל תקופת ההתבגרות העבירו במלחמה. ואחר כך כשרצו להמשיך בחייהן, הגברים היו מתים והן נשלחו לפנות את ההריסות. כאשר גרמניה התאוששה - הם כבר היו הרבה אחרי שנות נעוריהן ומיהרו להינשא ולהקים משפחה, אבל כפות ידיהן ונשמתן היו כבר מחוספסות"

סיפורה של הלן

הלן הייתה ילדה גרמניה מבית טוב, בגיל ההתבגרות נשלחה לבית ספר לנערות ממעמד גבוה שם היו אמורות ללמוד (גם) בישול ותפירה. היא התקוממה ואמרה לאימה "מה, לא תהיה לי משרתת אישית? בשביל מה אני צריכה ללמוד בישול?" ואכן לא המשיכה ללמוד ובגיל 17 נישאה ללא אהבה לאדמירל פורש מכובד בצי הגרמני. היא קיבלה ממנו בית של שבעה חדרים ברובע שרלוטנבורג בברלין וגם שני משרתים. עם פרוץ המלחמה היא מעידה על אי חיבה לשלטון הנאצי של הבוואריים (טון של התנשאות). היטלר וגדודיו לא היו אהודים במיוחד בברלין והוא מיעט להגיע. העיר הופגזה, ביתה נהרס על כל שבעת החדרים, המשרתים נעלמו והבעל נהרג בהפגזה (זה הסדר של הדברים שהיא הביאה). היא קיטרה על המלחמה, העדר רכוש, ואי היכולת לרכוש גרבי ניילון.  בתום המלחמה היא מתלוננת על הרוסים שהיו "בהמות" אבל האנגלים והאמריקאים היו תרבותיים ואז.... אלמנה צעירה בשנות ה-20 שלה נאלצה לעבוד במשך עשר שנים בפינוי הריסות תמורת פרוטות ועדיין לא יכלה לקנות גרבי ניילון. היא מתארת את מצוקת החיים ואת הקשיים הכלכליים פוסט מלחמת העולם. כשהגיעה לגיל 40 כבר היה לה מאוחר מדי להינשא או להביא ילדים לעולם, אבל הצליחה לקנות גרבי ניילון סוף סוף"

אחד הספרים הקשים לקריאה על התקופה שאחרי המלחמה ותפקיד הנשים, הספר שעוסק בחיי הנשים כולל מפנות הזבל, כולל מעשי האונס שעברו בתקופה זו שלאחר המלחמה.

yonit@yonitour.co.il כל הזכויות שמורות ליונית