פילפה החמישי ספרד- המלך עם התשוקה לנשים שחשב שהוא צפרדע

1683 – 1746

משפחה מסובכת ננסה לפשט. הוא היה המלך הספרדי הראשון לבית בורבון הצרפתי. איך זה קרה? - אביו היה הדופין הגדול (נסיך ללא מגמת ירושת כתר) לואי לבית בורבון. סבא שלו היה לואי ה-14 מלך השמש הצרפתי וסבתא שלו הייתה מריה תרזה נסיכת ספרד (הבת של פיליפה הרביעי מלך ספרד).

אמו של פילפה החמישי הייתה מריה אנה ויקטוריה דוכסית בוואריה, סבא וסבתא היו פרדיננד נסיך בווריה ואדלייד נסיכת סבוי.

התורשה שקיבל כבר בלידתו הייתה "מצוינת" מצד משפחת בורבון - תיאבון מיני חסר גדולות. מהצד הגרמני (אימא)- מלנכוליה, פינוק יתר, מאניה דיפרסיה ב-1700 נוצרה בעיה. המלך קרלוס השני מת ללא יורשים והחלה מלחמת ירושה. שניים מרכזיים טענו לכתר: קרל ארכידוכס אוסטריה, בנו של ליאופולד הראשון קיסר רומי הקדושה ו... פיליפה שהיה הנכד של אחותו של המלך (לא בדיוק אכלו מאותו מסטינג בארמון). מלחמות הירושה היו בין 1701 ל 1713 והשתתפו בהן מיטב בתי האצולה והמלוכה של אירופה באותה עת. מהפך היה ב-1711 כשקיסר רומי הקדושה נפטר וקרל חזר הבייתה לוינה לטפל בממלכה. ב-1713 הסיפור נגמר בהסכם אוטרכט, פילפה הוכתר כמלך, אבל באותו דיל נאסר עליו ללטוש עיניים לדוכסויות בצרפת. ספרד גם ויתרה על גיברלטר לטובת בריטניה, נפולי, חלק ממילאנו, סרדיניה ועוד. בקיצור ספרד הפכה הרבה הפכה פחות למעצמה - אבל העיקר שיש כבר מלך.

פילפה כבן לשושלת בורבון היה "חולה נשים" ללא יכולת איפוק ושליטה יחד אם אמונה דתית נוקשה, הוא היה מתוודה אצל כומר הווידוי שלו, ומיד נכנס למיטת אשת הכומר.

הוא התחתן עם מארי לואיז מסבוי (1688-1714) כשהייתה בת 14 והוא בן 19 הוא היה מנומס מספיק לחכות שני לילות כדי ללמד אותה שעשועי מיטה, אבל היא הייתה ילדונת והצליחה להסיט אותו מרצינותו ושיחקה איתו מחבואים ומשחק קוקייה. לא בדיוק המשחק שהוא חשב עליו. ב-1702 הוא יצא למסע באיטליה, רחוק מהבית ועם בעיות רפואיות ונפשיות - וסירב לקחת פילגש או לחמוד אחת בדרך... רק לחזור לספרד, ובעיניי הציבור הפך ל"שפוט" של אשתו הצעירה. הוא החזיק את מארי לואיז לצידו יום ולילה עד שתפקודי הגוף שלהם היו מסוכרנים זה עם זו. אבל ארבעה הריונות, המתח של שנות המלחמה, לילות ללא שינה והחדרים הקרים של הארמון– היו יותר מדי לבריאותה של המלכה.

בספרד של אותם שנים, אסור היה לגעת במלכה, וכמו בקורונה, הרופאים היו בודקים אותה מרחוק. היחיד שהורשה להתקרב אל המלכה הגוססת היה בעלה, פילפה, וזה אהב אותה מאד והיה בלתי מתחשב בעליל. ניצל כל דקה פנויה כדי לשכב עם רעייתו הגוססת – כי בטח לא יוכל ליהנות מתענוגות האלו לאורך זמן רב מבלי לחטוא לאל, ככה אמר. היה צריך לקרוע אותו בכוח מערש הדווי שלה.

עם מותה, האלמן הסתגר בארמון, בכה רבות וחיכה בקוצר נשימה לעיתוי בו יוכל למצוא אישה שנייה. הוא היה חייב לא להתנזר מחד, ושמר על כללי מצפון נוקשים מאידך. המוזרויות המיניות והפסיכולוגיות שלו היו ידועות בחוגי הממשל, ומלכי אירופה עבדו קשה למצוא לו כלה חדשה. אחרי 7 חודשים הוא התחתן עם אליזבט פארנס מפארמה.

הפעם הוא הסתבך, היא הייתה שתלטנית, היא שמרה על פילפה לעצמה והפכה אותו לבלתי נגיש לאחרים. היא ידעה על דרישותיו המיניות והשתמשה בהן כדי לשלוט בו. כאשר רצתה משהו – נעלה את דלתה, בכתה, וסירבה - מה שהפך אותו לכעוס ומאיים. במשך 30 שנה שחיו יחד היא הייתה השליטה בפועל של ספרד, היא התלוותה לכל מסעותיו, כולל מסעות הצבא לבושה מדי חייל. העם לא אהב אותה אבל בעלה היה מסור לה ונזקק לה.

אלו היו שנים קשות לספרד שאיבדה הרבה משטחי השליטה שלה בעקבות הסכם אוטרכט ב-1713. הילדים של פיליפה מאשתו הראשונה היו "מסודרים" בדרך לכתר. אליזבט פארנס אשתו השנייה דאגה לכמה נסיכויות קטנות עבור ילדיה גם (כס מלכות נפולי וסיצליה, דוכסות פארמה, והאחרון הפך לארכיבישוף של טולדו בגיל 12).

פילפה שקע יותר ויותר בדיכאון. ב-1717 היו לו התקפי היסטריה קרובים לטירוף. הוא התלונן על אש פנימית שאוכלת אותו מבפנים. הוא סגר את עצמו בחדר רק עם המלכה להרגעתו. רק הכומר המוודה הורשה להיכנס לחדרו מהחוץ כי פילפה היה בטוח שהוא גוסס וצריך וידוי לנקות את נשמתו. הוא סבל מהזיות היפוכונדריות ואחרות ב-1718 הוא החלים מספיק כדי לצאת מהבידוד בחדרו - אבל מי שראה אותו דיווח על ירידה פיזיולוגית משמעותית, גוף מכווץ, עקום, הליכה משונה, הבעה מעורפלת ועוד סממנים של אדם מאד מבוגר (והוא היה-בן 35 סה"כ).

בתחילת 1724 פילפה הדהים את כולם כשהחליט להתפטר ולתת את הכתר לבנו הבכור לואי הראשון שהיה בן 17, השילוב של המלנכוליה שלו, הדימוי העצמי הנמוך ורגשי האשמה הדתיים גרמו לו לחשוב שאינו מסוגל לשלוט. הוא רצה את יתרת ימיו להקדיש לאלוהים. הבן היה בן 17 ויכול לשלוט, אבל תוך חצי שנה הילד מת מאבעבועות שחורות, והמלכה שכנעה את פילפה שיחזור להחזיק בכתר.

הוא היה מלך, אבל בפועל היא ניהלה את המדינה. סדר היום שלו היה כמו של לואי ה-14 מלך השמש, מאורגן תמיד. קודם כל הוא היה הולך לישון בשמונה בבוקר, בצהרים קם לארוחה קלה, מיסה בחדר התפילה, קצת קבלת מבקרים, ויתרת היום התבוננות מהחלון, משחק עם אוסף השעונים שלו, אשתו מקריאה לו, ואז בילוי ערב (מוזיקה, תיאטרון). ארוחת ערב הוגשה בחלונות סגורים ווילונות אטומים. בסביבות שתים לפנות בוקר ועד חמש בבוקר נהג לקיים ישיבות עבודה.

לאורך כל השנים סבל מהתקפי מאניה דיפרסיה. לעיתים עייף מנומנם, לעיתים נלהב ונרגש, נהג באלימות כלפי הרופאים, נשך את ידיו ורגליו. היכה נמרצות את המלכה שהייתה מכוסה בחבורות, צורח, שר ונושך את עצמו. סבל מהזיות שונות - החל בכך שרגליו אינן באותו גודל ולכן לא יכול ללכת, או שהוא צפרדע. היה שוכב במיטה מכוסה בהפרשותיו ולא מוכן שיטפלו בו. לא הסכים לגזור ציפורנים או להתקלח.

ושוב לתקופת זמן מה הוא חזר לחיים נורמאליים למחצה, אחרי תקופה קשה של 8 חודשי בידוד. הוא התקלח ואפילו התגלח. אבל זה לא נמשך לאורך זמן באוגוסט 1732 הוא פרש למיטה, לא קם לארוחותיו, רשלן בהופעתו. 19 חודש סירב להחליף בגדים או לראות שרים או לחתום על מסמכים. רק אחרי שנה וחצי הצליח פרדיננד הבן שלו מנישואיו הראשונים לשכנע אותו לארגן את עצמו ו...שוב לאחר תקופה מסוימת שוב התקף מאניה. המלכה אליזבט פארנס חששה מההשפעה של פרדיננד ושכנעה את פילפה לחתום על צו המוציא את פרדיננד מכול החיים הציבורים של ספרד. היא זו ששלטה במלוכה כעת באופן מוחלט. היא דאגה שיהיה עסוק-מוסיקה, תיאטרון והעבירה לידיעתו מידע מצומצם מאד. התקפי מאניה חוזרים ונשנים הובילו לשבץ ביולי 1746 הוא נפטר.