מי הולך לפסטיבל שירי דיכאון אם לא במערכון של הגשש החיוור?

אני!

כשראיתי מידע ותמונות של אנשים לבושים בצורה צבעונית ואפילו ביזארית, מקהלות עם אקורדיונים והרבה בירה ברחוב- לא יכולתי להתאפק, החלטתי שאני מתכוונת לראות את הפסטיבל, מה עוד שהיה על המסלול הגיאוגרפי הקרוב . אבל לא מספיק לי לראות ולחוות אני גם רוצה להבין מה הולך שם. אז פניתי לידידי ארנון אבן צור מהולנד

וקיבלתי ממנו את ההסבר המקיף ,למען האמת- ההסבר היה יותר טוב מכל תשובה של מקומיים שמרוצים להיות שמחים אבל אין להם שמץ של מושג למה, מה האירוע ומה הנסיבות, תאמינו לי שאלתי גם שאלתי החל מגורמי תיירות, תרבות, עוברים ושבים, מדריכי טיולים ו... ההסבר והתרגום המקיף ביותר היה של ארנון (תודה!)

אבל לפני ההסברים – מה יש כאן? במהלך יומיים (שבת ראשון כמו תמיד באירועי פולקלור) מתרכזות בעיר אמרספורט קבוצות של מקהלות בתלבושות שונות ומופיעות בפני הציבור במופעי רחוב פתוחים. היות וזו אחת הערים היותר שמרניות וקתוליות בהולנד, זו ההזדמנות הנהדרת של המקומיים להתלבש באופן צבעוני וללגום בירה, הרבה בירה.  מאמר מוסגר איך יודעים שהעיר שמרנית מאד? כמובן שתוצאות ההצבעות המוניציפליות והארציות בבחירות אבל גם גובה הקנס על מי שמעשן חומרים מתקתקים ברחוב הוא הגבוה ביותר בהולנד.

בדיעבד התברר לי כי הפסטיבל מתקיים בערים הולנדיות נוספות בתאריכים שונים במהלך השנה .בTIEL  במהלך אוקטובר, באוטרכט בנובמבר וכן הלאה.

שלב ראשון היה לפרק את המילה ההולנדית הארוכה Smartlappenfestival  לשתי מילים Smartlappen ו Festival-מכאן יכולתי להתמודד עם ה Smartlappen- מה זה? שירים על החיים המוצגים ומוגשים באופן בכייני ויבבני . במקור הביטוי במקורו גרמני (כנראה) ומלגלג במידת מה על שירי הבכי והנהי. השירים אמנם עצובים אבל אמורים להיות עם סוף טוב.

כנראה שהמקור בפולחן הנוצרי Smart- (צער) Lap (בד) –סוג של מפה/כיסוי שולחן שהיו עורכים עליו פולחנים שונים- על "בד הצער".

במאה ה-17 היו זמרי רחוב שנושאים איתם גלילי בד כדי להציג חזותית שירים. בדים אלו נקראו "בדי הצער" גם.

והינה קפצנו לשנות ה-30 של המאה ה-20 –זמר עם שיר עצוב "על קיר בית הקברות הישן" Aan de muur van het oude Kerkhof –התקציר של העצב כאן –הילדון הנק גווע מצער על מות אמו, למה אבא הכול יכול לא מעיר את אימא'לה? ואבא מניח את הנק הקטן לצידה בקבר ויחד אתה יוכל להגיע לגן עדן

בשנות ה-60 הז'אנר תפס תאוצה על ידי זמרת הולנדית  Maria (Mary) Servaes-Bey שנקראה "זמרים ללא שם" De zangeres zonder naam (אין לי מושג למה זה היה הכינוי שלה)

השירים הפכו להיות פחות ופחות עצובים גם במלודיה שלהם- לדוגמה- "דמעות נופלות על ורדים אדומות"

יכול להיות שזו אחת הסיבות לתלבושות והפרחים הצבעוניים.