מארי אנטואנט והעוגות

S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche

סי איל סונט פה דה פאן, ק'איל מנג' לָה בּריוֹש

האמרה המפורסמת המיוחסת למלכה הצרפתית - אם אין לחם שיאכלו עוגות, הפכה למטבע לשון.

האמת? כנראה שלא היא אמרה אותה, יש מידע כי כבר ב-1740 כשמארי הייתה בת 10 ורחוקה מצרפת וגינוני מלכות - האמירה כבר נרשמה בספרו של הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו.

(תמונה מגיל 12 - ויקיפדיה)

בואו נתחיל לפני שהייתה בת 10  - קודם כל היא נולדה ב-2 נובמבר 1755 בארמון שנבורן בוינה, הייתה הבת של הקיסרית מריה תרזה. היא הייתה הילדה ה-15 מתוך 16 ילדים. כשהיא נולדה – השם שלה היה ארוך נורא מאריה-אנטוניה-יוספה יוהנה מאוסטריה-לורן (אוסטריה מהצד של  אימא,לורן  מהצד של אבא). העובדה שהייתה מספר 15, הפכה אותה למרוחקת מאד מאחיה הבוגרים יוזף השני ולאופולד השני –וזה גם חרץ את סופה. אומרים שאפילו לפני שנולדה לא היה לה מזל כי הסנדקים שלה היו מלכי פורטוגל שחטפו רעידת אדמה נוראית ב-1.11 יום לפני שנולדה.

היא התחנכה כמו כל הנסיכים בארמון, והייתה כישרונית במוסיקה ושירה.

כשהילדונת הייתה בת 12 פרוסיה השכנה המפחידה של אוסטריה חתמה ברית פוליטית עם בריטניה. מריה תרזה לא חיכתה הרבה זמן ואמרה שאם זו הברית שמחכה לה מצפון היא כורתת ברית עם צרפת, ומה הקשר?

כדי לחזק את הברית הצרפתית-אוסטרית החליטו לחתן את מארי אנטונט עם הנכד של לואי ה-15, יורש העצר (דופין בצרפתית). מרגע שהחליטו לחתן אותה טוב, לימדו אותה צרפתית ונימוסים כי הצרפתים היו סנובים כבר אז.

באפריל 1770 הועברה החבילה או הנסיכה בעצם דרך היער השחור ואלזאס במזרח צרפת אל נישואיה  ויותר לא חזרה לאוסטריה לעולם.

באותה נקודת גבול - על אי באמצע נהר הריין בנו ביתן ממש כמו אוהל חיול בבקו"מ של הנסיכות ,מפשיטים אותה מכל לבוש אוסטרי, היא נפרדת גם מחברותיה נערות החצר שליוו אותה, ואפילו אסור לה להכניס את הכלבלב שלה לצרפת.

אז ילדונת בת 15 מגיעה לוורסאי  להתחתן עם יורש העצר שהיה אפילו צעיר ממנה בכמה חודשים,שמנמן , קצר רואי, לא יפה במיוחד ולא התעניין בה בכלל אלא העדיף לעסוק בתחביביו המוזרים-פריצת מנעולים ותיקון שעונים.

ובמאי 1770 הם נישאו ואפילו בליל החתונה החתן העדיף לשחק בשעונים מאשר למלא את חובתו המלכותית. כשחושבים ששניהם היו בערך בגיל של תלמיד בסוף חטיבת ביניים של היום-אפשר להבין אותם. הבחור לא היה מסוגל לבצע את מלאכתו /או שלא רצה . בכל אופן ביומנו הוא תיעד "לא כלום" Rien.הכלום הזה נמשך 7 שנים תמימות שהבחור לא מסוגל להעמיד יורש עצר וגם לא חלקים אחרים. כמובן שזה היה הנושא המדובר בחצר המלוכה הלגלגנית. רק אחרי שיוזף השני,אחיה הגיע לבדוק את העיניינים- לואי הגיע למוהל ו..הכול נפתר.

שבע השנים האלו היו השנים הראוותניות והבזבזניות של מארי אנטואנט.

היא השתעממה נורא בארמון בוורסאי  והתחילה לאסוף יצירות אמנות, כלי פורצלן ,רהיטים מוזהבים וכל מה שהכירה מהבית של אימה.

כאן נסיכות לא מתלבשות לבד אלא עומדות ערומות בחדר ומחכות שנשות החצר יחליטו מהו סדר הכבוד הנכון ומי תזכה להלביש את הנסיכה הקופאת מקור. היא מובלת על ידי אנשי החצר, הם מדריכים אותה ,הם לוקחים אותה.

לא פלא שהיא מתאהבת בעוגות מרציפן, בתסרוקות גבוהות ומוזרות, תסרוקות ענק עם תוספות שיער, קמח, נוצות ועוד קישוטים ומה שהמלכה עושה כולן מחקות כמובן וזו הופכת לאופנת צרפת והעולם האירופאי. היא גם הצליחה ליצור אופנת נשים חדשה. היא חויבה ללבוש מחוך, וזה של המלוכה היה מחוך עינוים של ממש. ככל שהמעמד החברתי היה גבוה יותר - המחוך היה נוקשה וצר יותר. מארי אנטואנט העדיפה לנשום והתנגדה נואשות ללבישת המחוך. היא הייתה כל כך סרבנית, שאמה-מריה תרזה קיסרית אוסטריה שלחה לה מכתב המסביר את חובותיה המלכותיים כולל המחוך. היא נכנעה למספר שנים וב-1776 שחררה את הנשים והשמלות, גזרה משוחררת שהייתה של כותנות לילה או שמלה תחתונית באותם ימים. בהתחלה סגנון הלבוש שלה עורר ביקורת עזה בארמון הצרפתי ואפילו הואשמה שהיא נפקנית. אבל... עד מהרה כול הנשים אימצו את הסגנון המשוחרר, עד תחילת המאה ה-19 זו הייתה שמלה אופנתית.

אגב הקשר עם האם מריה תרזה המשיך בשיטה של מכתבים ואגרות שהן החליפו ביניהן באמצעות שליחים. הקיסרית האוסטרית נזפה בה לא פעם על  גובה התסרוקת שלה אבל גם על ההתנהגות שלה ,על השמועות שהיא עוסקת בהימורים וכל נושא אחר שאימא מתכתבת עם הבת שלה, לא?

הצרפתים לא אהבו אותה. לא אהבו זרים בכלל מצד אחד, והיה גם סיפור עם מאדאם דו בארי פילגשו של המלך מהצד השני -מסובך.

אם נוכל להתייחס אליה כאל נערה מתבגרת-חובבת בילויים ואפילו קצת מרדנית ועקשנית, מהסוג שיש לכל משפחה בבית במוקדם או מאוחר-נוכל להבין את התהליך.

יחד עם השעמום שלה בחצר, היא התלהבה מהעיר פריז, ואפשר להבין אותה. היו לה כבר כמה חברים בעיר (רוזנים ונשות חצר כמובן) ודי מהר אחרי שהשתתפה בלא מעט נשפים ומסיבות יצא למארי אנטואנט שם לא טוב.

ביש מזלה היה שבאותה תקופה המצב הכלכלי של צרפת היה על הפנים, הצרפתים עזרו לאמריקאים במסגרת מלחמת העצמאות נגד הבריטים, בתקופה זו היו גם שיבושים באספקת הלחם ויתכן שמכאן גם השמועה על האמירה "אם אין לחם יאכלו עוגות"  סביר להניח שהיא לא אמרה זאת כי היו לה אנשי יחסי ציבור שלימדו אותה כל העת איך להתנהג לאור אי האהדה הרבה של העם הצרפתי, סנובים כבר אמרתי?

לואי ה-16 לא התעניין בה בכלל, אומרים שבכלל היה אולי חסר יכולת פיריון ,אבל סוף סוף אחרי מאמצים רבים ב-1778 נולדה הנסיכה - הארמון כולו חגג ולחדר בה התרחשה הלידה הוזמנו כל נשות (ואנשי) החצר.

לא עברה שנה ונולד גם נסיך – יורש העצר, הידד. היא מילאה את תפקידה.

ואז...אימא שלה מאריה תרזה נפטרה (1780) לא שהן נפגשו בעשור האחרון.

בכל אופן מארי אנטואנט לא כל כך הבינה את המצב, האנשים הקרובים אליה השפיעו עליה.

היא יצרה עולם משלה עם גנים אנגליים ובקתות כפריות, שבו קיימה נשפים ראוותניים והתבודדה עם מקורביה. על בימת התיאטרון שהקימה היא הציגה ושרה אופרות לבנות החצר ולמשרתות שלה.

היא הסתבכה עם מזימות ותככים של אנשי חצר תדמיתה הציבורית התקלקלה והציירים של הארמון גויסו למסע של יחסי ציבור וציירו אותה עם הילדים (היו ארבעה) בבגדים די פשוטים מה שהצחיק את כולם כי זה לא היה נראה אמיתי.

ואז ב-1788 יורש העצר חלה בשחפת ובאותן שנים גם אפשר היה למות ממחלה זו. במקביל התכנסה אספת המעמדות – הכריזה על עצמה כאסיפה לאומית, שר האוצר פוטר – וההמון עלה על הבסטיליה הריקה ב-14 יולי 1789.

הציבור הצרפתי הוסת נגד המלכה ומסע של עשרות אלפי נשים עלו לארמון וורסאי לחווה של מארי אנטואנט. היא ברחה משם במעבר סודי-אבל בסופו של דבר היא וכל המשפחה נתפסו על ידי המורדים שכלאו אותם במשך שנה וחצי בארמון טיולרי.

טעות פטאלית היא עשתה ביצירת קשר עם אחיה באוסטריה וניסיון לברוח (1791). היא לא הבינה את מצבה הפוליטי וב-1792 נתפסה עוד התכתבות שלה עם שליטים זרים ובקשה להציל אותה.

אחד מחבריה הקרובים, הרוזן פרסן ניסה שוב לעזור וביקש ממפקד הכוחות הפרוסיים שישמיע איום בינלאומי שאם גורל המלך והמלכה יפגע - הוא יעלה ויכבוש את פריז. אוי זו הייתה טעות גדולה כי עד אז איש מהמהפכנים לא חשב על כליאתם או הריגתם של בני המלוכה, אבל כשהם יוצרים קשר עם האויב -הפרוסי....זה כבר סיפור אחר. המלך והמלכה הועברו למעצר כבר. פאריז סערה וצרפת נלחמה בפרוסיה ואוסטריה בו זמנית אבל ניצחו אותם ואז החליטו לבטל את המלוכה לחלוטין. התכתבות המלך העידה על בגידה בצרפת והוא הוצא להורג ב-21 ינואר 1793.

ב-1 יולי אותה שנה – הבן, יורש העצר הופרד ממארי אנטואנט והיא הורשתה להסתכל עליו כמה דקות ביום כששיחק בחצר הכלא.

מארי אנטואנט הועברה לקונסירייז'רי - בית הכלא בפריז בו נמצאו הנידונים למוות. בתקופה זו הפגינה התנהגות דתית אדוקה, לבשה שחור והתפללה. השומרים שהו 24 שעות ביממה בהשגחה עליה כולל על הרגעים הכי אינטימיים שלה.

היא שהתה שם כחודשיים וחצי עד שב 16 אוקטובר 1793 היא הוצאה להורג על הגיליוטינה בגיל 38.

כשעלתה לגרדום דרכה בטעות על רגלו של התליין, היא אמרה "פארדון מי, מיסייה". את המשפט הזה היא אמרה לסנסון, איש הגיליוטינה, נסיכה מנומסת עד הסוף המר.

איור של מארי אנטואנט כפי שהופיע במגזין האופנה

 ״גאלרי דה מוד״ (ויקיפדיה)