יומולדת 100 לאדית פיאף!

אדית פיאף - אישה של אהבה ובגדול

קצת מוזר לחגוג 100 שנה להולדתה של מישהי שכבר מתה יותר שנים(53) מאלו שחיה (47). מה הפך את האישה הקטנה הזו עם הקול הגדול והחיים הלא קלים לסמל האהבה?

דצמבר 1915 פריז של טרום חג המולד, קר מאד ברחובות. בבית החולים Hôpital Tenon נולדת תינוקת קטנה ונקראה Édith Giovanna Gassion אבא שלה Louis-Alphonse Gassion היה להטוטן רחוב שמקורו מחבל נורמנדי, שאמו ניהלה בית בושת בבית. אימא שלה Annetta Giovanna Maillard ממוצא מעורב, נולדה בליבורנו באיטליה - עבדה בתור זמרת של בתי קפה כמו שסבתה שלה עשתה.

המיתוס שפיאף טיפחה בהקפדה טען כי היא נולדה על מדרכות Rue de Belleville 72  כי אמה הענייה לא יכלה  אפילו להגיע לבית חולים אבל לא ניתן לעובדות ורישומי בית חולים להפריע לסיפור.

אנטה, האימא הייתה בת 17, ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם ההורות היא השאירה את התינוקת אצל סבתה. התינוקת סובלת ממחלות שונות ואפילו תת תזונה. כאשר לואיס אלפונס(האבא) הבין שהוא יוצר למלחמה ומצטרף לצבא הצרפתי (1918) מה יותר חכם מאשר להשאיר את התינוקת אצל אימא שלו בבית הזונות שניהלה? זה היה בורדל קטן ומקומי במבנה של 2 קומות וכמה חדרים. במקום עבדו כ-10 נשים מוכות גורל מתוכן 6 היו בהריון - לא עסק מאד כלכלי. מנהלת המקום מאדם גבי למעשה הפכה להיות סוג של אימא מאמצת עבורה ועבור חצי אחותה שנולדה ב-1931.

המיתוס שטופח על ידי אדית פיאף חולשתה לגברים ובעיקר צעירים, אבל אל רק - היא תולדה של השנים האלו בבורדל וכמויות הגברים שנכנסו לכאן. כמו שצוטטה "חשבתי שכאשר נער קורא לנערה היא לעולם לא תסרב"

בתקופה זו של בית סבתה, היא סבלה ממחלת עיניים שעלולה הייתה להתפתח לעיוורון- הנשים אספו כסף והעבירו אותה לטיפול.

המיתוס כי בהיותה בבית הזונות, במשך 4 שנים היא סבלה ממחלת עיניים שהובילה עד עיוורון, ורק תפילה במנזר הכרמליטי של תרזה הקדושה מליזיה הציל את מאור עיניה.

ב-1929 הנערה בת 14, מצטרפת אל אביה בנדודיו והופעות הרחוב שלו בכל רחבי צרפת. היא חוברת לחברתה Simone "Mômone" Berteaut, שכנראה הייתה חצי אחותה גם ומאותו זמן בת הלוויה שלה לרוב חייה. הן מתחילות לשוטט ברחובות פריז בחיפוש אחרי מקורות פרנסה לעצמן. שתיהן הצליחו לשכור חדר לעצמן - התפצלו מאביה ושכרו חדר ב Grand Hôtel de Clermont 18  rue Veron Paris 18ème. היא הסתובבה באותם הרחובות של פיגאל ומונמרטר.

ב-1932 כאשר הייתה בת 16 התאהבה ב  Louis Dupontועברה להתגורר בחדרו יחד עם חברתה/אחותה ממונה אגב אהבה גדולה לא שררה בין לואי דופונה לבין ממונה והם השתדלו להיות בחלקים נפרדים של החדר. הוא כלל לא אהב את השוטטות של נערתו ברחובות וכל הזמן לחץ עליה לקחת משרה בטוחה יותר. כאשר היא נכנסה להריון הוא הצליח לשכנע אותה והיא עזבה את הרחוב לטובת בית חרושת לטבעות שם עבדה כפועלת במשך תקופה קצרה. כשהייתה בת 17, כמו אימה לפניה, נולדה לה בת  ובאותו בית חולים Hôpital Tenon. משחזרת את חיי אמה, גם היא לא הצליחה להתנתק מהרחובות המשיכה לשיר בהם, מה שעורר לא מעט ריבים בינה ובין לואי, ואחרי אחד הריבים היא ארזה תיק לא גדול, את חברת ממונה  Mômone ואת בתה מרסל ועברו לגור ב-1933 מעבר לרחוב, ב Hôtel Au Clair de Lune, Rue André-Antoine. התיאור המחריד בעיניי הוא שלא פעם שתי הצעירות השאירו את מרסל התינוקת לבד בחדר המלון ויצאו לרחובות ולשיר במועדונים. האב הגיע – לקח את התינוקת ואמר "אם אדית רוצה את הילדה- שתבוא הביתה". היא לא. והתינוקת נפטרה בגיל שנתיים מדלקת קרום המוח.

המיתוס- אדית סיפרה כי כדי לשלם עבור ההלוויה של מרסל בתה, היא שכבה עם גברים שונים.

הפריצה הגדולה החלה ב-1935 Louis Leplée היה בעלים של קברט מכובד Le Gerny  ליד שאנז אליזה, רחוק מפיגאל. הוא גם זה שנתן לה את הכינוי la mome piaf הציפור הקטנה. כינוי שהפך לשמה. הוא העלה אותה לבמה, למרות חששותיה וההיסטריה למעשה, היא הייתה מאד נמוכה -1.42. הוא לימד אותה איך לעמוד על הבמה, הלביש אותה בשמלה שחורה שהפכה עד מהרה לסמל של הופעתה. תמיד בשמלה שחורה. הוא גם דאג לעשות ערב פתיחה מרשים עם הרבה סלבס שיגיעו, אחד מהם היה הזמר שחקן  Maurice Chevalier . שנה לאחר מכאן ב-1936 היא כבר הוציאה את תקליטה הראשון. אבל אבוי באפריל 1936 לואיס לפלה האמרגן התומך נרצח במיטתו על ידי כנופיה מרובע פיגאל – היא נעצרה בחשד למעורבות ברצח שלו ולו רק בגלל שהכנופיה הרוצחת היו חבריה מהרחובות. אומרים שאין פרסום רע - העיקר ששמך מופיע בכותרות. זה לא היה בדיוק ככה כאן. הקהל הדיר את רגליו והיא חזרה להופיע באולמות קטנים.

נוצר קשר עם Raymond Asso שכתב עבורה כמה שירים, הלחין, ביים, הפך למנהל וגם למאהב.

ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה. ספטמבר 1939 הפלישה לפולין. רבים מתגייסים. עדיין ב-1940 היא מעלה מחזה של Jean Cocteau. הגרמנים כובשים את פריז ופה מתחיל פרק פחות נחמד בהיסטוריה האישית של הגברת.

היא מצולמת ברחובות ברלין, היא מקבלת טובות הנאה מקצינים גרמנים בפריז הכבושה ובאותה תקופה לקבל חימום לדירה הייתה טובת הנאה גדולה. הדירה שלה נמצאת ברחוב  70 Avenue Kléber שבו נמצא בית בושת החביב על הקצונה הגרמנית. הקצונה לא הייתה צריכה ללכת רחוק מחדרי העינויים של ה Carlingue (הגסטפו הצרפתי) ואל בית הזונות המרחק היה 200 מטר מסביב לפינה. במועדון הסתופפו לא מעט מהמושחתים של פריז של אותן שנים, אנשי השוק השחור, ראשי פשע, ו.... אדית פיאף וחבריה

המיתוס שהיא ספרה - נסיעותיה לגרמניה היו ממניעים לאומיים כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולהופיע בפני שבוי מלחמה צרפתים בגרמניה. איש לא הצליח לאושש טענה זו עד היום .

המיתוס שהיא ספרה - במהלך שני סיבובי ההופעות שלה בגרמניה היא העבירה 200 דרכונים מזויפים שסייעו לשבוים צרפתים לברוח. גם לכך לא נמצאו עובדות והוכחות.

המיתוס שהיא ספרה שהיא הצילה את אחד משותפיה המוזיקליים (שהיה גם מאהבה) והעבירה אותו משטחי וישי לשטחי צרפת החופשית-קראו לו גלנצברג, ולפי שמו אפשר לנחש את מוצאו. וזה מיתוס נכון.

בשנת 1944, עדיין מלחמה באירופה ואפילו מלחמה קשה - אדית פוגשת בהופעה בMoulin Rouge את הבחור המקסים (והחתיך) ממרסיי, הצעיר Yves Montand - חנכה אותו, למדה אותו לעמוד על במה, לבחור ביגוד,  הפכה אותו ללהיט ו...למאהב.

ב-1947 היא כתבה לו שיר Mais qu'est-ce que j'ai 

 

השיר הפך ללהיט ופרסם אותו בכל אירופה. ככל שהוא הפך להיות מפורסם יותר, הריבים גדלו ובסופו של דבר נפרדה ממנו.

עכשיו היא כבר לא הסתפקה באחד - אלא אימצה מקהלה של תשעה גברים צעירים מוכשרים-קומפניון דה לה שאנסון - companion de la chanson  כמובן שהמנהיג ז'ן לואי ז'ובר הפך גם למאהבה. הם פתחו לה את הדלת לחציית האוקיינוס .

השיר הכי מפורסם שלה "החיים בוורוד"

כל חייה וכל הגברים של חייה היו לרוב אנשי המדיה וגם מאהבים. אחד מהם יהודי מישל עמר שכתב את השיר האקורדיון. רומן ידוע אחר היה עם מתאגרף  צרפתי-אלג'יראי אלוף עולם, נשוי לגמרי ובכלל לא מהמדיה. ב-1949 הוא החליט לעזוב אותה ולחזור למשפחתו בקזבלנקה

רומן זה התנפץ כאשר סרדן נהרג בתאונת מטוס. גם היא הייתה מרוסקת לתקופה לא קצרה. היא הגדירה אותו כאהבת חיים. עבורו היא כתבה את ההימנון לאהבה

היא יצאה למסעות והופעות ברחבי אירופה וגם אמריקה הדרומית והצפונית לשם היא צירפה את Charles Aznavour 

סייעה בקידומו. אח"כ הכירה עוד זמר שכולנו מוכרים, "מוסטקי" שכתב עבורה את השיר מילרוד - יחד אתו עברה גם תאונת דרכים

בתחילה האמריקאים היו הססנים אבל כבר ב-1956 1957 היא הופיעה באד סליבן ובקרנגי הול היא הופיעה תמיד בשמלות שחורות ועם שפת הגוף הייחודית שלה .

 

בסוף שנות החמישים בריאות התרופפה לגמרי, היא נישאה ב-1962 (פעם שנייה בחייה) לצעיר יווני תיאו סרפו ויחד שרו "למה נועדה האהבה" A Quoi Ca Sert L'amourp

עם הזמן הופיעה פחות ופחות והתמקדה בהקלטות שירים. השיר המזוהה איתה יותר מכל ואולי זה שמאפיין אותה Non, je ne regrette rien –אינני מתחרטת על כלום

אדית פיאף נפטרה בבית בדרום צרפת בתחילת אוקטובר 1963 מסרטן הכבד. היא נקברה בבית הקברות פר לשז ולמרות הצהרות הכנסייה על אי מוסריותה ואורח חייה הנהנתן ליוו אותה בדרכה האחרונה יותר מ-100.000 פריזאים. היא עשתה סיבוב שלם מילדותה ברובע בלוויל (20) חיים בצעירותה ברובע מונמרטר(18) וחזרה למנוחת עולם בפר לשז (20)

ואסיים בהופעה מצמררת של רמה מסינגר ז"ל

אישה של אהבה ובגדול .